המעשייה על העכברון ופנס הכוכבים

הורים ואנשי מקצוע יקרים,

אובדן של אדם קרוב הוא אחד האירועים הכואבים והקשים ביותר להבנה, במיוחד עבור ילד. איך מוצאים את המילים להסביר את הבלתי ניתן להסבר? כיצד נוכל לעזור לפעוט או למתבגר לעבור את תהליך האבל, מבלי להשאיר אותו לבד עם הפחד והכאב, ולהעביר את המסר שהאהבה והזיכרון המואר נשארים לנצח?

הכנו עבורכם סדרת מעשיות טיפוליות, "המעשייה על העכברון ופנס הכוכבים". סיפורים אלה נוצרו כדי לשמש לכם ולילדכם מדריך עדין בשיחה על אובדן. באמצעות המטאפורה של אור שאינו נעלם אלא רק משנה את צורתו והופך לכוכב מנחה, המעשיות, המותאמות לגילים שונים (3-5, 6-9, ו-10-12), מסייעות להבין שהאהבה והחום של האדם הקרוב נשארים בליבנו לנצח.

לכל מעשייה מצורפות המלצות של פסיכולוג, שאלות לדיון מעמיק ומשימות טיפול באמנות. השתמשו בחומרים אלה כדי ליצור מרחב לדיאלוג בטוח, לקבלה ולזיכרון מואר.

המטרה הכוללת של המעשייה:

המעשייה על העכברון נועדה לעזור לילדים ולמבוגרים למצוא את המילים והדימויים הנכונים לעיבוד האבל. מטרתה להפחית את החרדה והפחד הקשורים באובדן, לתת לילד עוגן בדמות מטאפורה של טרנספורמציה וזיכרון נצחי, ולעזור לו להבין שהאהבה והזיכרונות המוארים מהאדם הקרוב נשארים איתנו תמיד כמשאב פנימי ומקור לחום.

קהל היעד:

ילדים בגילאי 3 עד 12.

---

המעשייה על העכברון ופנס הכוכבים

גרסה 1: לילדים בגילאי 3-5

ילדים קטנים תופסים אובדן כהיעלמות פתאומית ובלתי מובנת. עולמם, הבנוי על קביעות וטקסים, מתערער. המשימה העיקרית בגיל זה אינה להסביר מושגים מורכבים, אלא להעניק תחושה שהאהבה לא נעלמה, שהאדם הקרוב לא נעלם לנצח אלא פשוט "עבר מקום" וממשיך להיות קרוב, גם אם בצורה אחרת. מעשייה פשוטה וטובה זו נוצרה כדי להעניק לפעוט תחושת ביטחון והמשכיות של אהבה דרך דימוי מובן של אור וחום.

נוסח המעשייה הטיפולית:

במאורה נעימה חי לו עכברון קטן. ואיתו חי חברו – פנס גדול וחם. כל ערב, הפנס היה מדליק בתוכו להבה זהובה. היה נהיה כל כך חם ונעים! העכברון אהב לחמם את כפות רגליו ליד הפנס ולצפות בלהבה המרקדת.

אבל יום אחד, הלהבה בתוך הפנס החלה לבעור חלש, חלש מאוד.

"מה קרה לך?" לחש העכברון.

"האור שלי יוצא למסע," ענה הפנס בשקט. "הוא יטוס גבוה, גבוה לשמיים ויהפוך לכוכב קטן."

הלהבה הקטנה יצאה מהפנס וכמו גחלילית, עפה למעלה, ישר אל הירח. העכברון רץ החוצה מהמאורה וראה איך בשמיים נדלק כוכב חדש, הבהיר מכולם.

במאורה נהיה חשוך ושקט. העכברון נעצב. הוא ניגש לפנס וחיבק אותו. ופתאום הרגיש... הפנס עדיין היה חם! הוא שמר על החום של הלהבה שלו. העכברון הציץ החוצה מהמאורה. הכוכב הבהיר בשמיים קרץ לו. והוא הבין: הלהבה מאירה לו עכשיו מהשמיים, והחום של הפנס – החום של חברו – נשאר איתו לנצח, בביתו ובלבו.

המלצות (גשר לטיפול באמנות):

1. שאלות לדיון:

   
   

   • לאן עפה הלהבה?

   • האם הפנס נשאר קר או חם?

   • מאיפה הלהבה האירה לעכברון עכשיו?

     
     

2. משימה יצירתית:

   
   

   קחו דף נייר כהה (כחול או שחור). יחד עם הפעוט, ציירו בגיר צהוב או בצבע כוכב בהיר. אפשר להשתמש בנצנצים. למטה, ציירו את העכברון שמביט בכוכב שלו ומחייך.

---

גרסה 2: לילדים בגילאי 6-8

בגיל זה, ילדים מתחילים להבין את חוסר ההפיכות של האובדן ושואלים שאלות כמו "למה" ו"לאן". הם חווים עצב ולפעמים גם פחד. מעשייה עבורם צריכה לא רק לנחם, אלא גם לתת כלי ראשון לעבודה עם האבל – הזיכרון. סיפור זה עוזר להבין שהיעדרות פיזית אינה סוף הקשר. אהבה וזיכרונות הם אותו "חום" שנשאר איתנו ומחמם מבפנים.

נוסח המעשייה הטיפולית:

בלב יער עתיק, במאורה תחת שורשי עץ אלון, חי לו עכברון סקרן. האוצר הגדול ביותר בביתו היה פנס עתיק. הוא לא היה סתם מנורה – הוא היה חבר אמיתי. כל ערב, הלהבה הרכה שלו הייתה מבריחה את הצללים, והפנס היה מספר לעכברון סיפורים באמצעות משחקי צלליות על הקיר.

אך הזמן חלף, ויום אחד העכברון שם לב שהלהבה בתוך הפנס כבר לא בוערת באותה הבהירות, ואורה הפך חיוור.

"אתה עייף?" שאל העכברון בדאגה.

"האור שלי מסיים את מסעו הארצי כדי להתחיל מסע חדש, שמימי," ענה הפנס בחוכמה. "אני חייב לשחרר אותו כדי שיהפוך לכוכב ויאיר לכל היער."

"אבל אני לא רוצה שתלך!" צייץ העכברון, ורעד עבר בפרוותו.

"אני לא הולך," רשרשה זכוכית הפנס בעדינות. "האור שלי פשוט יהיה במקום אחר. אבל כל החום שלי, כל הסיפורים והזיכרונות שלנו – יישארו איתך."

הלהבה הקטנה ריחפה בקלילות מבית הזכוכית שלה ונסקה מעלה, אל קטיפת השמיים הכהה. שם, היא התלקחה לכוכב חדש ויפהפה להפליא.

המאורה שקעה בדמדומים. העכברון הרגיש בודד ועצוב מאוד. הוא נצמד לפנס המתקרר. אך גם דרך הזכוכית הקרירה, הוא חש בחום עדין, עמוק. זה היה חום ידידותם. העכברון הרים את ראשו וראה בחלון את הכוכב שלו. הוא נצנץ, כאילו אמר: "אני כאן. אני איתך." והעכברון הבין שכל עוד הוא זוכר את חברו, אורו וחומם יחיו תמיד בלבו.

המלצות (גשר לטיפול באמנות):

1. שאלות לדיון:

   
   

   • למה העכברון פחד ונעצב בהתחלה?

   • מה השאיר הפנס לעכברון למזכרת?

   • איך לדעתך הרגיש העכברון כשהביט בכוכב?

     
     

2. משימה יצירתית:

   
   

   הציעו לילד לצייר או לפסל מפלסטלינה את אותו הפנס. לאחר מכן, בקשו ממנו לצייר על דף נפרד את הזיכרון הטוב והחם ביותר הקשור לאדם הקרוב שנפטר. אמרו לו שזהו אותו "חום" שנשאר בפנים לנצח.

   
   

---

גרסה 3: לילדים בגילאי 9-12

בגילאי 9-12, ילדים כבר מבינים לעומק את סופיות החיים, והאבל שלהם יכול להיות מורכב ורב-ממדי. הם עשויים לחוות לא רק עצב, אלא גם כעס, תחושת אי-צדק וריקנות. מעשייה לגיל זה צריכה להכיר בכאב זה, אך בו בזמן להציע דרך לריפוי דרך מציאת משמעות. סיפור זה מדבר על מורשת – לא חומרית, אלא רוחנית. על כך שאורו של אדם קרוב לא נעלם, אלא הופך לכוחנו הפנימי ולמצפן שלנו.

נוסח המעשייה הטיפולית:

חי לו פעם עכברון שכבר ראה דבר או שניים בעולם. ביתו היה מאורה נעימה, ולב הבית היה פנס ברונזה ישן. זה לא היה סתם חפץ, אלא שומר החוכמה והחום של דורות רבים. להבתו היציבה הייתה עבור העכברון סמל ליציבות והגנה בעולם הגדול.

אך דבר אינו נצחי. הגיע היום שבו הלהבה בתוך הפנס החלה לדעוך.

"זמנך מגיע," לחש העכברון, כשהוא מרגיש איך הכול מתכווץ בתוכו מכאב מתקרב.

"כל להבה חייבת יום אחד לצאת למסע הגדול," הדהד הפנס בקולו השקט והרועד. "האור שלי צריך להצטרף לאש השמימית הנצחית. אבל זה לא הסוף. זו טרנספורמציה."

"אבל מה אעשה בלי האור שלך? בלי החום שלך?" בקולו של העכברון נשמע ייאוש.

"אור לא נעלם. הוא הופך לכוכב מנחה. והחום... החום שהענקתי לך כל השנים, הוא נספג בך. הוא הפך לחלק ממך. עכשיו אתה נושא אותו בעצמך. זה הכוח שלך והזיכרון שלך."

עם המילים האלה, הלהבה, שהבהבה לפרידה, נפרדה מהפתיל ונסקה בשקט אל הגבהים האינסופיים, כדי לתפוס את מקומה בין מיריאדי הכוכבים.

השקט במאורה הפך מחריש אוזניים. גל של ריקנות ומרירות הציף את העכברון. הוא התיישב, חובק את ברכיו בכפותיו, ולראשונה הרגיש בודד באמת. אבל אז, בשקט המהדהד הזה, הוא הקשיב לעצמו. והרגיש את אותו חום עמוק ויציב בתוך חזהו. זו הייתה מורשתו של הפנס.

העכברון ניגש לחלון ומצא בשמיים את הכוכב החדש. הוא זרח באור יציב ורגוע. והעכברון הבין שמשימתו כעת היא ללמוד לחיות עם החום הפנימי הזה ולהאיר בו לאחרים, בדיוק כפי שחברו הזקן והחכם האיר לו פעם.

המלצות (גשר לטיפול באמנטות):

1. שאלות לדיון:

   
   

   • למה התכוון הפנס כשאמר "החום הפך לחלק ממך"?

   • איך אתה מבין את המשפט "ללמוד לחיות עם החום הפנימי הזה"?

   • איך אנחנו יכולים לשמור על הזיכרון והחום של אנשים שכבר לא נמצאים לידנו?

     
     

2. משימה יצירתית:

   
   

   צרו יחד "קופסת זיכרונות חמים". זו יכולה להיות כל קופסת תכשיטים או קופסה יפה. הציעו לילד לקשט אותה. לאחר מכן, מלאו אותה בדברים המסמלים את "החום" של האדם הקרוב שנפטר: אפשר לכתוב על פתקים ולגלגל סיפורים מצחיקים או עצות טובות שנתן; להניח תמונות, לצייר ציורים, למצוא חפצים קטנים (אבן, צדף) הקשורים לרגעים טובים. קופסה זו תהפוך להתגלמות החומרית של אותו "פנס" ששומר על החום בפנים.